יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בצרפת לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה”ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי "להעביר את החומר".

בעמדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו– שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם, העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד, באיטיות, ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי."

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו.

אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן".

המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.

בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן.

חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל.

החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?"

הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן.

וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו לקבל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"
בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין המאזינים: "אנו למדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות".

"לא" השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי הזה הוא: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך".

דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.
הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להלחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? משהו אחר?" מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים.

אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים – החצץ, החול- יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא ישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי?" וכאשר תזהו אותן, תכניסו אותן ראשונות למיכל (החיים) שלכם.

בתנועת יד ידידותית ברך המרצה הזקן את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.

אני מאמינה שזוהי זכות אשר לצידה חובה גדולה לעסוק בעיקר. העבודה עם ילדכם הנפלאים שהם המשאב החשוב ביותר שיש לנו היא אתגר שאנו נענים לו ברצינות וברצון.

מאחלת לכולנו שנת עשייה והגשמה,

סיגל סירק
מנהלת קמפוס יח"ד
לתלמידים מחוננים ומצטיינים